רבותי המושבעים

 

אוּלַי מֻבְטָח אֵי בָּזֶה פֵּשֶׁר

לַפִּיד מַמְתִּין תָּמִיד בּוֹעֵר –

אוּלָם אֲנִי מִן הַחוֹלְפִים מַהֵר

וּבִינָתִי דַּלָּה, נוֹטָה לְהִסָּתֵר.

זֶה מַאֲמָץ, עַד כָּאן אֲנִי יוֹדֵעַ,

לִסְעֹד תַּפְאוּרָה רָפָה עַל עָמְדָהּ.

לַהֲגַנָּתִי אוּכַל בְּהֵן צֶדֶק לִטְעֹן

שֶׁלְּהַצִּיל נִסִּיתִי כָּל עוֹד נִתָּן.

בְּעֵת יְרִידָה בַּמּוֹרָד הֶחָשׁוּד הַהוּא,

אֶמֱת, הָיוּ נִסְיוֹנוֹת מִסְפָּר לְהַמְרוֹת.

עֳנָשִׁים הוּטְלוּ. הוּטְחוּ הַאֲשָׁמוֹת –

וְעִם כְּעוּרִים מִמֶּנִּי נָאֲפוּ מִשְׁאֲלוֹתַי.

רוֹאֶה אֲנִי אֶתְכֶם נָדִים בָּרֹאשׁ.

בְּתִחְכּוּם יוֹדֵעַ-כָּל אַתֶּם מְגַחֲכִים.

רַבּוֹתַי הַמֻּשְׁבָּעִים, לֹא חֶמְלָה רַכָּה,

לֹא אַהֲבָה בִּלְתִּי נוֹדַעַת בְּעִירֵנוּ,

גַּם לֹא זִכּוּי-בְּכָל-מְחִיר אֲבַקֵּשׁ –

רַק קֶשֶׁב-מָה בְּלֹא חִיּוּכֵי מִרְמָה,

קֻרְטוֹב כֹּבֶד רֹאשׁ לְכִשְׁלוֹנִי

יַקִּיר לִי, שֶׁהוּא לִי כִּבְשַׂת רָשׁ

.

14.8.1972